נפילתו של סמ"ר אבי אופנר, והמסע מעורר ההשראה, של הוריו ברגל לאורכה של ישראל

הפוסט הבא הוא לזכרו של חבר מן העבר, אי שם בנוסטלגיה של ה- 80' התמימות. הזכרונות העיקריים שזכורים לי ממנו היו אהבתו העזה למוזיקה (אירית), עזרה לחברים, בקיאות מדהימה בספרים וכמובן ספורט (ריצה, שחייה ומשחקי כדור) שכ"כ אהב והצטיין בהם.  – אבי אופנר חבר הילדות מקיבוץ עלומים, נפל באסון המסוקים.

חבר ילדות
אבי (במרכז למעלה) המנהיג. תמונה מאחד הטיולים בשנות ה80….

הכל קרה באחד הלילות היותר גשומים והקרים של פברואר 97', אי שם בגליל העליון התאמנו (צוות אסי) ועברנו סידרת חינוך לפני העלייה ללבנון. בדיוק אז הגיעה הבשורה…שניה לפני שהתחלנו להיכנס לנוהל שינה, הרגשנו שמשהו לא טוב קרה. ואכן, מס' מסוקי יסעור התנגשו באוויר וככל הנראה היה אירוע טרגי במימדים שלא הכרנו. השמועות מיד החלו "לעוף" ואיתן גם השמות של החללים. חיפשנו נואשות מכשיר טלוויזה כי אז לא היה פייסבוק, whatsapp וכו', ולאחר מס' שעות הבשורה הגיעה, אבי היה שם על אחד המסוקים. כך מצאתי עצמי חייל צעיר לפני הכניסה ללבנון עם בשורת איוב של חבר שנפל.

שביל ישראל
בשביל ישראל – מיזם מדהים ומרגש שהביא לקרוב לבבות בחברה הישראלית

 (אב"י) אפשר בשביל ישראל:

הוריו של אבי- רעיה ויוסי אופנר, חברי קיבוץ עלומים לשעבר ותושבי קרית טבעון בהווה, החליטו לעשות מעשה ובאופן פרטי לצאת למסע זיכרון בשביל ישראל, והזמינו אליהם חברים שונים לקטעי דרך שונים. המפגשים הבלתי צפויים שנקרו על דרכם, הביאו אותם לרעיון המסע כשרשרת של מפגשים בין זרמים שונים בחברה היהודית-ישראלית בשיחות ולימוד משותף של חילונים-דתיים.

כל יום במהלך המסע, נפתח בטקס קצר ובו היכרות קצרה בין ההולכים אותו יום במסע, וציון הנופלים שלזכרם מוקדש מסלול ההליכה היומי. במהלך המסלול יגיעו אורחים של משתתפי המסע ויתקיימו מספר אירועים, שאליהם יוזמנו גם אנשי האזור בו עובר השביל. המסע יסתיים ביום העצמאות, ליד שאר ישוב שבצפון (מקום התנגשות המסוקים), באירוע רשמי וגדול.

קצת על אבי – כבר מקטנותו, רצה אבי להבין ולדעת הכל. ילד שאינו מפסיק לשאול, "תולעת ספרים" שקורא ללא הפסקה. הוא למד בבית – הספר היסודי דע"ת בקיבוץ סעד והתפתח לנער שנון ורחב אופקים, המעורה בחברת הילדים ואוהב ספורט. בעיקר ריצות ארוכות ושחייה. לפעמים אני תוהה ו"גולש" למחוזות רחוקים, בהם אני רואה את אבי רץ או שוחה (או שניהם) וכמובן כותב על כך שיר או בלוג מבוקש או איזה טור נחשב באיזה עיתון פופולרי.

אב חייל
אבי אופנר במהלך השירות בדרום לבנון

בסוף מרץ 1993 התגייס אבי לשורות צה"ל. היה ברור לו כי ילך ליחידה קרבית, וכך הגיע לפלוגת ההנדסה בחטיבת הנח"ל. אבי, שמימיו לא אהב מסגרות נוקשות, התעמת גם בצבא עם שאלות ודרש הסברים, ואף כי הדבר עלה לו גם בעונשים, לא התכופף ועמד על שלו. יחד עם זאת, עמד בהצלחה בכל המשימות והתקבל לקורס קצינים, עליו נאלץ לוותר עקב בעיה רפואית. למרות השירות הקשה והמסוכן, אבי התעקש לחזור ליחידתו המוצבת בלבנון, אל חברי הצוות שלו ואל החברות הקרובה שנוצרה במהלך השירות. תעודת הערכה והוקרה שקיבל ממפקד החטיבה, מגלה משהו על תקופת שירותו – השתתפותו בסיכול אירוע של פעילות חבלנית בגזרת הלבנון, על "השמדת מחבלים תוך גילוי נחישות, אומץ לב וחתירה למגע תוך דבקות במשימה, במאבק לביטחון יישובי הצפון."

באוקטובר 1995 כתב אבי מלבנון: "שוב ושוב אני מוצא את עצמי נדהם מהעוצמה של הנוף במקום הזה. …הכל כאן הוא מעין אשליה. …קשה לי מאוד לשים את האצבע על ההרגשה המדויקת שלי כשאני נמצא כאן, מעין עצב מהול בגעגוע כל כך עמוק, עד שלפעמים זה פשוט כואב. ופחד, כמובן. מוזר, אבל הפחד לא מפריע לי בכלל, הוא חלק מהעצב והגעגוע, ולכן הוא מלווה אותי כל הזמן אבל לא ישירות, אלא במעין התגנבות יחידים, כך הוא מופיע כשאתה לבד עם עצמך. והכוונה היא לא ללבד פיסית, אלא כשאני עוצר רגע וחושב על הבית או על החברים, או על סיפור אהבה שעוד לא התחלתי עדיין…"

השירות הצבאי העמיק את שאיפתו להגשמת חלומותיו, לטייל בעולם, ללמוד פילוסופיה וספרות ולעסוק בכתיבה. אבי המשיך לקרוא ספרות ושירה, ותמיד עלה ללבנון ובתרמילו ספרים חדשים. בעלייה האחרונה ללבנון, ממנה לא שב, לקח עמו ספרים חדשים ובהם הספר "כל החיים לפניו" מאת רומן גארי. למעשה, היתה זו תקופת השירות האחרונה בלבנון, שאחריה אמור היה לצאת לחופשת שחרור ולהתחיל את מסע ההגשמות של אותם חלומות ומטרות שהציב לעצמו.

אבי היה גדול ממני בשנתיים, אבל אף פעם לא הרגשתי את זה, ולעולם הוא לא נתן את התחושה שהוא גדול יותר או חכם יותר. תמיד בגובה העיניים, בלי פוזה. כשהתבגרתי, הבנתי שמצאתי בו אז סוג של מנטור, המבוגר האחראי שתמיד ידע לסדראת הבאלאגן שגרמנו במטבח הקיבוצי, או את הנזק שעשינו בשבילי הקיבוץ ולא היה חסר…כמובן שהייתה את התקופה הנהדרת בה היינו ביחד בחוג הריצה של הביה"ס של אותם שנים קסומות וחסרי דאגות. רק הטובים והמהירים הגיעו לחוג היוקרתי וכמובן שאבי היה שם. רצנו בערבות הנגב ושדות הקיבוץ כאילו אין מחר. אבי היה מאד מאד תחרותי  ולא אהב להפסיד, אם זאת ידע תמיד לעזור, לפרגן ולהיות שם שקשה. השתתפנו במס' תחרויות קבוצתיות שתמיד אבי היה המנהיג של אותה קבוצה.

בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו את דרכם לפעילות מבצעית בלבנון נהרגו, וביניהם היה אבי. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקרית טבעון. בן עשרים ואחת היה בנופלו. הותיר אחריו הורים ושלושה אחים.  במהלך ההזכרה חבריו לצוות פנו אליו, ביום השלושים למותו: "אתה בטח היית יודע לעמוד במעמד הזה אולי יותר טוב מכולנו, דווקא עכשיו, במין צורה אירונית, חסרונך, וחסרונם של אייזן ושל שילה (חברי הצוות שנפלו גם הם באסון המסוקים,) גדול פי כמה … עכשיו תורך להכניס איזה משפט ציני או איזו מלה של מחאה … תהיה אתנו תמיד, הצוות שלך, צוות מרץ 94".

Alu5
קיבוץ עלומים- המקום בו הילדות הייתה עשירה בחויות שהעברתי עם אבי, הנצורות עמוק בלב עם הידיעה המרה שלא יחזרו על עצמם.

אבי תמיד היה המנהיג בחבורה המצומצמת שלנו בקיבוץ. כולם רצו להיות איתו או לידו. ותמיד היה זה שמגן על החלשים מהבריונים של אותה תקופה, שלא היו חסרים…כשהייתה בעיה הוא תמיד הופיע, כשהעניינים התחילו להתחמם וסבב המכות בין ילדי הקיבוץ החל, הוא תמיד צץ מאיזה חור, כמו סוג של סופרמן קטן. שמתרחשת סוג של עוולה או חוסר צדק, או האינטרסים של ילדי הקיבוץ היו נפגעים, אבי היה שם, בין אם זה יעלה לו בעונש חמור מצד הקיבוץ ובין אם לא, לאבי ממש לא היה אכפת, מבחינתו הצדק ינצח, תמיד!

אבי באחד מהמכתבים המרגשים והאחרונים: "אני בן עשרים ואחת עוד מעט, וידעתי כבר כל כך הרבה אלימות ואכזריות עיוורת, וחלומות מנופצים, וחיים שנקטעו פתאום בלי שום אזהרה או סימן, וזה גורם לי להרגיש לפעמים מאוד זקן. …מצד אחד אני עוד ילד עם חלומות ומעט מאוד ידע על העולם שמחכה לי, ומצד שני אני יודע הרבה מאוד, אולי יותר מדי, על הצד המעוות והמטורף והאלים של החיים, שלפעמים נראה לי שאני אצא לחיים שמחכים לי יותר מדי מוכן לרע ושיהיה לי קשה לקבל את הטוב… כשאני אצא, אני מתכוון לטרוף את החיים! להספיק ולנסות הכל, לחיות מהר ולדעת כמה שיותר, כי אי-אפשר לדעת מתי זה ייפסק!…"(21.6.1996).

אבי היקר, רק שתדע שהגעגועים אליך ולעזרה שלך הם גדולים ביותר. הזיכרונות איתך משנות ה- 80\90, תמיד מעלים חיוך ענק עם עצב גדול המגיע מההשלמה הכואבת שהתקופות הנדירות הללו לעולם לא יחזרו על עצמן, וכמובן שלעולם לא נזכה לראותך, שוב. העצב גובר וצף כל פעם מחדש מדי שנה הן בהזכרה השנתית, הן בצעידה בשביל ישראל וכמובן בימי הזיכרון המרגשים שמציפים הכל מחדש.

אני מרכין ראש ומצדיע לחללי צה"ל, המחתרות וכוחות הביטחון אשר נפלו למען תקומתה והבטחת קיומה של מדינת ישראל שבזכותם אנו פה.

שנדע רק ימים טובים ובשורות משמחות…

צורי קינג

מקורות: אתר ההנצחה של חללי מערכות ישראל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *