מרתון ניו יורק- כנראה שזהו אירוע הריצה הגדול בעולם !

מרתון ניו יורק יצא לדרך ואני בדרכי הספונטנית מצאתי את עצמי עם עוד 50,000 רצים מכל העולם. חוצים את גשר וארזאנו היוצא מסטאטן איילנד לכיוון ברוקלין.

http://https://www.youtube.com/watch?v=KREPln5ani0

באותה שעה חשתי כיצד אני נכנס למשהו שטרם חוויתי, אותן תחושות שתמיד מלוות אותי במקומות חדשים,  ארצות מרוחקות שכיף ללכת בהן לאיבוד, וכולי תקווה שזה לא יגמר. לא הבנתי עד כמה זה  נכון ועד כמה אני הולך להישטף בדבר  האדיר הזה , מרתון ניו יורק!
את הכרטיסים לטיסה 027, הזמנתי יומיים לפני המירוץ. אמרתי לעצמי, אם יש מקום על הטיסה אז ככל הנראה אני אמור להיות עליה. מס מקומות בודדים נשארו על הטיסה של חצות וחצי. טיסת לילה טראנסאטלנטית וארוכה היישר לתוך הכרך הענק של התפוח הגדול.

בדרך לשדה אני מנסה לתפוס את ידידתי הדיילת שבוודאות על טיסה הזו ואולי תצליח לדאוג לי בלהעביר את הטיסה הארוכה בצורה טובה ונעימה יותר. כמובן שהיא סידרה אותי בצורה מדהימה, והשירות המדהים של צוות המטוס דאג שאשן טוב ושרמת האלכוהול בדמי יהיה ברמה גבוהה (הבטחתי שאף מילה לא תצא מפי על איך, כמה ומי. הנה, עמדתי במילתי) רק מציין כי הדיילות היו כמו פיות טובות ויפות שעזרו בכל דבר.

בדקה הראשונה שאני במנהטן לאחר שיצאתי מהמונית. אני זוכר שעברה בי מחשבה – איך לכל הרוחות אני מקפיד לא ללכת יותר מדי…לא לאכול יותר מדי… ולא לשתות יותר מדי ועוד מיליון לאווים שעליהם "אסור" לעבור לפני מרתון. ידעתי שאני הולך לעמוד מול אתגר, אפילו  קשה יותר מהמרתון. מה ניתן לעשות בניו יורק 5 ימים לפני מרתון – מבלי להגיע תשושים לריצה?

למחרת, כבר הבנתי שאני הולך כנגד כל מה שאני יודע וכנגד כל ההמלצות. ואכן, בימים לפני הזינוק אעבור כמעט על כל "החוקים" עד כה בנוגע להתנהגות לפני משימה כזו. השלמתי עם עובדה זו ובמקביל עלה חיוך קטן על פני… במשך 5 ימים.

ביום שלמחרת הדבר הראשון והכי מתבקש היה לצאת בריצה קלילה בסנטראל פארק, שהיה כולו צבוע בצבעי הפסטיבל הריצה הכי גדול בעולם. היה קסום בצורה בלתי רגילה לרוץ בקרירות של תחילת נובמבר בניו יורק. הריצה הייתה פסטורלית ביותר, עברתי בין עצי ה – Ginkgo המפורמסים והמצהיבים, צבעי השלכת שלהם ידועים בעיקר בעונת הסתיו שעלי העץ מפזורים על שבילי הפארק, על משטחי הדשא מדי פעם מזנק לו איזה סנאי חביב, ועוד כמה עשרות רצים מרחבי העולם שבאו לבדוק את המייל האחרון של הריצה. לאחר מכן, כמו תייר טוב החלטתי ללכת לאיבוד ב"תפוח הגדול". אכלתי שטויות, הלכתי המון, ולא הקפדתי על שינה ארוכה וטובה. כמובן שאלכוהול הופיע בתפריט היומי, ומעבר לכל אלה, החיוך על פני רק הלך וגדל ככל שהימים והשעות שנותרו עד למרתון חלפו.

23:00- כמה שעות לפני הזינוק לפני הזינוק. אני מכין את כל הדברים הרגילים. עושה מסדר יציאה קטן ומנסה להירדם, מה שלא ככ קרה. (ג'לים, מלח, גרבי המזל, נגן מוזיקה, פלאפון וכו…)

היום הגדול הגיע.

עולה על המטרו ב – 05:00, כשעל גופי שקית ניילון כתומה מכוערת כזו שיש רק בפחי האשפה בבית, אבל עושה את העבודה כמו ששום פריט נגד רוח לא עושה, שמטרתה לשמור על חום גוף ולהיזרק מיד אחרי הזינוק. המבטים שקיבלתי כמובן ב5 בבוקר היו משעשעים למדי ומוזרים משהו בסגנון של : " מה  הקטע שלו?" או " מה הוא לקח\בלע?" ועוד המון תגובות מצחיקות. היו כמובן את אלו שזיהו שאני בדרך לזינוק, וזרקו מילה טובה וכמו הרבה אמריקאים הם הכי מפרגנים בעולם ויודעים איך לעשות את זה הכי טוב שיש.

זהו! הריצה החלה…

אני בתוך השיטפון, קשה לתאר את התחושה של 50,000 איש הרצים יחד. נחשול ענק, צונאמי של בני אדם. התחושה היא נפלאה, כאילו אני ניצב – בתוך הפקת ענק של סרט. מזג אויר מושלם,  ובלב אני חוזר על המנטרה:  "להירגע ולא להתחיל חזק.." אני יודע מצויין מה צריך לעשות. אבל, יש את המוח שחושב בצורה הגיונית, ומולו הלב והרגליים שכאילו עונים ללב-  "תקשיב, אנחנו פה בעלי הבית, תתחיל לרוץ, ומהר!"  וכך היה. מצאתי את עצמי מתעלם מכל" חוקי" הריצות הארוכות וב- 5 ק"מ הראשונים, פשוט לוחץ על הדוושה בכל הכוח.  אין זה המרתון הראשון שלי, אבל כזו התחלה – לא תיארתי לעצמי.

וואו, הריצה רק הולכת ומתעצמת עם האנרגיות שלה. העידוד של הקהל מטריף את החושים. "כולם רצים כ"כ מהר!" אני חושב לעצמי בקול רם,  " הם ירוצו ככה כל ה 42 קמ?" מחשבה נוספת עוברת לי בראש. ופתאם, אני מוצא את עצמי רץ ליד – מי אם לא- דין קארנאזיס, האיש והאגדה, שכתב את רב המכר "איש האולטרא מרתון" שנמכר במיליונים בכל רחבי העולם. הוא סוג של מותג על בארה"ב ומחוצה לה. שיחה קצרה וכבר מסתבר שיש לו מכרים בארצנו הקטנה. לאחר מס' דקות של פיטפוט של רצים, "הההאודי" (להתראות)- הוא פונה אלי באמריקאית חברותית ונעלם באופק, משאיר אותי עם כל עשרות אלפי כוסות הפלסטיק המתעופפות באוויר, ביחד עם עשרות אלפי כפפות, כובעי גרב, שקיות ניילון שכולם השילו מגופם המזיע, מחזה מרהיב ולא יאמן בעוצמות שלו.

מרתון ניויורק
כניסה לרובע ברונקס -מרתון ניו יורק

מסלול  המרתון, ולא בכדי,  חוצה  את העיר על כל רבעיה המפורסמים. מתחילים בברוקלין (אצל החרדים) ממשיכים לקווינס, עולים לכיוון רובע ברונקס ומסיימים בסנטראל פארק, בליבה של מנהטן הידועה בגורדי שחקייה וברחבות האינסופיים.

ריצה מדהימה. קצב  מסחרר. לאחר  15 ק"מ שמתי לב, שעדיין לא הסתכלתי על השעון, לא לקחתי ולו ג'ל אחד, ועל כדורי המלח בכלל לא חשבתי. נגן המוזיקה היה קבור עמוק בתיק. כי עם כזו מוזיקה ברחובות ניו יורק – מי צריך ליווי מוזיקלי? בברוקלין, כל- 500 מטר, מוצבת במה, ועליה הופעה של מקומיים (כמו בסרטון הנ"ל). לאחר מספר מטרים עוד במה של היספאנים שמנגנים בצורה מדהימה מחרוזת שירים מארצם הרחוקה. לאחר מכן כמה נגני ג'אז, ואפילו במה של חסידי חב"ד, כשראו אותי רץ כשדגל ישראל קטן צמוד לגופי, קשה לתאר את שמחתם, הם עצרו את ההופעה ובאו אלי לסלפי הזוי ומשותף, ומיד ניסו לצרף אותי לריקודם  המסורתי והסוחף שלא היה בתיכנון של הריצה, אז כמובן שהצטרפתי לכמה סיבובים ומיד המשכתי לכיוון מנהטן.

ההמשך היה כולו עונג אחד ארוך. כשחציתי את הגשר שנכנס למנהטן, היה שקט מוזר כזה, במשך 15 דקות, בלי קהל, רק אנחנו – הרצים, כל אחד עם מחשבותיו, נשימותיו הכבדות והצעדים על גשר המתכת. זה היה מהפנט!

אבל זה היה ממש כמו השקט שלפני הסערה.

והסערה, לא איחרה לבוא. מהגשר, היישר לתוך השדרה ה- 1.  הרגשתי כאילו כל תושבי מנהטן עומדים ומריעים רק לי, הצעקות והעידוד היו משהו שטרם חוויתי, וכנראה היו התחליף של הג'ל וכדורי המלח שלא לקחתי. האנרגיות שהיו באוויר הן התחליף האולטימטיבי לכל תוסף אנרגייה סינטטי, אם לא יותר.

בקהל היו כ"כ הרבה ישראלים,( שגרים\עובדים) במהנטן שבכל פעם שראו אותי עם דגל ישראל מיד החלו בקריאות עידוד מפרגנות – " יאללה גבר תן בראש…\ישראל… קדימה עד הסוף"  מרגש מאד. החיוך שהתחיל לפני 5 ימים כבר נהפך למשהו ענק, ייקח עוד זמן רב עד שירד מהפרצוף שלי.

סוף הריצה:

סיימתי את הריצה עם נגן מוזיקה שלא הפעלתי. 5- ג'לים מתוך 7 -נשארו בכיסי, 8- כדורי המלח נמסו להם ללא תועלת מהזיעה שזרמה ללא הפסק.

אין לי מושג, אולי בעצם יש לי, איך סיימתי את הריצה. רק הצטערתי שלא רצתי לאט יותר. ממש לאט! לחוות את ניו יורק עד הסוף, עד שלא יישאר בגופי מ"ג מלח ו /או סוכר, עד טיפת האנרגיה האחרונה. פשוט לרוץ ולנשום את הריצה הכי עמוק שאפשר…

נתראה בשבילים!

צורי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *