הרכיבה באחת העליות הקשות וכנראה היפה ביותר בצרפת- Col de galibiar

Col de galibiar -היא עלייה נדירה ביופייה, המטפסת לגובה מרשים של 2,645 מטרים ונחשבת ל"שוברת רגליים" אמיתית!

col de galibier
ללא ספק אחת העליות הם הנוף הכי מהפנט שיש!

הדיווש דרך עשרות מנהרות רטובות, חשוכות ומפחידות של כבישים סואנים מצדיק את הסיכון, כי הנוף הפנורמי לאורך הכביש הוא פשוט נפלא!  הדרך ל – Col de galibiar מרשימה ביותר. 30 ק'מ של כבישים צרים ורוכבי אופניים רבים.

הכביש לפסגה עובר דרך מעבר הרים נוסף – col du lautaret שנמצא בגובה 2056מ'.

כשהגעתי ל- Lautaret, הייתי כבר אחרי שעתיים של 20 ק'מ דיווש בטיפוס יחסית מתון, והרגשתי חם מספיק כדי להתחיל בטיפוס העיקרי. אכלתי ארוחת צהריים מהירה ומוקדמת כדי להגיע לפסגה לפני השעה 16:00 וכך להימנע מהרוח המקפיאה שמתחילה בשעות אחה"צ  וגורמת לצניחת הטמפ' ולרכיבה להיות קשה יותר.

העמסת הפחמימות הייתה חשובה כי לאחר סיום הטיפוס ל- Galibiar הייתי צריך  להמשיך ולרכוב עוד כ- 40 ק'מ לעיר הקרובה. הטיפוס התחיל בצורה טובה, והרגשתי כיצד הניסיון שלי מתחיל לעזור והקילומטרז' שצברתי ברחבי אירופה עושים את שלהם, עוד טיפוס של עשרה קילומטרים "לא יהרוג אותי". ככה חשבתי לפחות, כמה שטעיתי !!

העליות ברחבי אירופה שונות כ"כ זו מזו, ממש כמו כל מאמץ פיזי וכמו כל דבר בחיים, בעייתי להשוות ואסור לקחת דברים כמובנים מאליהם. העלייה הייתה קשה ביותר, וקצב הלב שלי הגיע לאזור ה- 200+. התלבטתי אם לעצור או לנסות לדווש בקצב כזה. למזלי לא היה חם והשקיעה התקרבה עם הצבעים היפים של סוף היום. החלטתי להמשיך בסדר הבא: בננה, ליטר מים על הראש ושתייה, תמונה למזכרת עם הפרות שחסמו את הכביש, ושוב בננה נוספת אחרי 30 דק' ועוד בקבוק מים… וכמובן לשים לב למשהו חריג בנשימות ובחום גוף.

כבר ראיתי את הסוף ואת הרוכבים האחרים שהגיעו, ואם חשבתי שההתחלה הייתה קשה, הסוף היה פשוט בלתי נתפס – כמו לטפס קיר של 90 מעלות, אנכי לגמרי. הרכיבה עם אופניים ששוקלים 45 ק"ג בעלייה כזאת, היא חוויה שצריך לעבור כדי להבין. קשה לי להסביר במילים את המצב המשעשע, ההזוי והקושי בטיפוס שכזה.

האופניים הרעישו כמו מתכת שעומדת להישבר בכל רגע והבולם הקדמי, שנדפק כמה שבועות קודם לכן לא ננעל עד הסוף, ולכן נאלצתי לטפס עם בולם קדמי חצי פתוח – מה שהוסיף לקושי הרב של העלייה. הפדלים עשו סימנים כאילו הם עוד רגע נופלים על הכביש. התחננתי לאופניים: "רק תעלו אותי למעלה ואני נשבע לא להמשיך, בבקשה!".

איכשהו הגעתי לסוף. דיוושתי לפסגה ושמתי לב שיש סביבי לא פחות מ- 50 רוכבי אופניי כביש מדוגמים, מחייכים ועם אופניים ששוקלים אולי 8 ק"ג. הם המתינו לי שם כשסיימו את העלייה. ולפני המשך הרכיבה שלהם הם ניגשו אליי ושאלו אותי "אם אני בסדר?" האם השתגעתי?"  "מי רוכב את זה עם כאלו אופניים?" "כי עליות כאלו עושים או ברכב או עם אופני כביש. ומהיכן אני מגיע?" כמובן ששאלות אלו לוו בתמונות משותפות ובהומור רב:)

מצגת 6
סוף הטיפוס ותחילתה של ירידה בת 40 ק"מ…

עניתי להם שאני אחרי מסע של 5000 קמ, והגעתי מיוון, הם כינו אותי "הישראלי המשוגע".

היו לי עוד שלושה ימים של טיפוסים ושל עליות אינסופיות. זה היה הערב הראשון שהתחלתי לתהות אם לא קפצתי מעל הפופיק, ושאין מצב שאני מסיים עוד סשן של כמה עליות קורעות כאלו. בבוקר למחרת  שיצאתי מהאוהל, רק אחרי שניסיתי להתכופף. הבנתי כמה שאני תפוס. אחרי עשר שעות שינה הרגשתי מעולה, אבל הרגליים והתחת היו פשוט כמו יציקה אחת וכל פלג הגוף התחתון היו מכווצים בצורה קשה.

הפתרון הטוב ביותר למצבים כאלו הוא אחד. לשתות קפה, לשים מוזיקה טובה בנגן ולעלות על האופניים ולרכוב. וזה מה שעשיתי. אחרי שעה של רכיבה הרגליים תפקדו כמו חדשות והאנרגיות התבטאו אצלי בשירים ובמוטיבציה פנימית לטיפוס החדש שהלך והתקרב אליי…

נתראה בשבילים:)

צוריאל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *